בנק לאומי הגיש כנגד אדם פרטי, אשר לטענת הבנק נותר כלפיו ביתרת חובה, תביעה בשנת 1996, וקיבל פסק דין בהעדר הגנה.

בשנת 1997 נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבע, ובנק לאומי החל בהליכים מבצעיים. הבנק נקט בהליכים מבצעיים בתיק לסירוגין, ולא הצליח, כך נטען, לעקל ולממש כל נכס. בשנת 2013 הוטלו על החייב הגבלות בלשכת הוצאה לפועל.

בקשה לביטול פסק דין

בשנת 2016 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין שניתן בשנת 1996, בטענה כי לא נמסר לו כתב התביעה, פסק הדין, אזהרת פתיחת תיק הוצאה לפועל, החלטות ו/או בקשות בתיק ההוצאה לפועל וכי נודע לו לראשונה אודות החוב רק במסגרת בקשה שהגיש בהוצאה לפועל בתאריך ה-18.07.16.

הנתבע הוסיף וטען כי לא מצוי ברשות הבנק אישור מסירה ותצהיר מוסר של כתב התביעה ו/או האזהרה בתיק ההוצאה לפועל, כי נמסר לידיו אחד מאלו, ואין להסתמך על הרישום בלשכת ההוצאה לפועל, לפיו האזהרה נמסרה לו בתאריך ה-10.03.1997.

בית משפט קבע כי אין זה חובה לדרוש מהבנק לשמור אישור ותצהיר מסירה במשך זמן כה ממושך של 20 שנים, כי אין זה סביר כי דברי הדואר האמורים לא הגיעו לידי הנתבע ולכל הפחות הובאו לידיעתו, במשך פרק זמן כה ממושך וכי לאור מלוא הנסיבות המפורטות לעיל ופרק הזמן הממושך שחלף, ניתן להסתמך על הרישום המצוי בלשכת ההוצאה, מכוח חזקת התקינות המנהלית של לשכת ההוצאה לפועל, אשר הנה גוף מנהלי.

ביטול פסק דין משיקול דעת בית המשפט

מסיבות אלו, קבע בית המשפט הנכבד כי אין מקום להורות על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. חרף זאת, בית המשפט הורה על ביטול פסק הדין משיקול דעת בית המשפט, בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בית המשפט קבע כי לחייב מעולם לא היה את יומו בבית המשפט, היות ופסק הדין ניתן במעמד צד אחד וכי זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה כזכות יסוד, בעלת מעמד על, של הנתבע גוברת על זכות סופיות הדיון של התובע, בכפוף לכך כי יופקד בקופת בית המשפט מלוא סכום התביעה ( קרן בלבד ). בעת האחרונה בתי המשפט הדגישו את הנטייה לפתוח את שערי בית המשפט ולאפשר לכל צד לכל את יומו, חרף סופיות הדיון.

לפסק הדין המלא, לחץ כאן – תא"ק 24953-96 בנק לאומי לישראל בעמ נ' זמיר