במקרה שהגיע לפתחו של בית המשלפט העליון, מונה כונס נכסים על נכס מקרקעין הרשום בבעלות החייב, נכס שהועבר לחייב במתנה על ידי אמו מספר שנים קודם לכך, ולשם ביצוע זאת נחתם בין האם לבן הסכם להעברת הנכס במתנה וכן מסמך נוסף ביניהם, תוספת להסכם המתנה, בו צוין, בין היתר, כי האם תוכל להתגורר בנכס למשך כל ימי חייה.
כעת, אמו של החייב טוענת שהנכס במהותו הוא בבעלותה וכי הועבר לבנה רק למראית עין, בעצת הבנק, כך לטענתה, על מנת שתוכל לקבל משכנתה לאחר שסורבה מפאת גילה וכי היא המשיכה להתגורר בבית ושילמה את תשלומי המשכנתה החודשיים.
כונס הנכסים מונה לבקשת בת זוגו לשעבר של הבן, בגין חוב עבור מזונותיה של ביתו של הבן.
תביעה למתן סעד הצהרתי
לאור טענות האם, הגישה היא תובענה למתן סעד הצהרתי לבית המשט המחוזי בחיפה, על מנת שזה יתן פסק דין הצהרתי שבית המגורים הוא בבעלותה, תוך שציינה את מלוא טענותיה בנושא, ובד בבד הגישה בקשה לסעד זמני, בקשה לעיכוב הליכי מינוי כונס הנכסים ומכירת בית המגורים, עד שבית המשפט יכריע בתביעתה באשר לבעלות במקרקעין.
הבקשה לסעד זמני היא בקשה נלווית בתיק העיקרי, כאשר התיק העיקרי הוא, כאמור, התביעה למתן סעד הצהרתי.
סעד זמני לעיכוב הליכי מכר
כשבית המשפט דן בסוגייה של סעד זמני, שבמהותו הוא סעד שניתן באופן זמני עד להכרעה סופית בתביעה המונחת לפניו, בוחן הוא את סיכויי התביעה ואת מאזן הנוחות. מאזן הנוחות מתאר בעצם את הנזק שייגרם לכל צד – מחד הנזק שייגרם למבקש הסעד אם לא יינתן הסעד הזמני ומאידך הנזק שייגרם למשיב הסעד (הצד שני), אם יינתן הסעד. אלו השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בסוגיית הסעד הזמני.
משמדובר בעיכוב פיני / עיכוב מכירת בית מגורים, על פי רוב, ייטה בית המשפט להעניק סעד שמהותו הוא מניעת מכירת בית מגורים עד לתום בירור התביעה המונחת לפניו, מתוך הבנה שלא ניתן להשיב למבקש בית שכבר נמכר, אולם, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן סעד זמני, מבלי שהתקיים דיון פרונטלי במעמד הצדדים בבקשה ואף מבלי שהבקשה הועברה לתגובת יתר הצדדים – ומכאן הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
דחיית הסעד הזמני
בית המשפט העליון חזר על ההלכה, לפיה מוטב לקיים דיון במעמד הצדדים, בטח כשמדובר בעיכוב הליכי מינוי כונס נכסים על בית מגורים, אולם אין הכרח לכך, כאשר תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 מעניקות לבית המשפט הנכבד את שיקול הדעת, במקרים חריגים, לדחות את הבקשה אם הוא סבור שהיא אינה מגלה עילה. כמו כן, כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בשיקול דעתה הרחב של בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית.
בית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים והגיע למסקנה שלא מתקיימים התנאים לעיכוב הליכי המכר לאור כלל הנסיבות בתיק ובין היתר, לאור טענה חדשה שעלתה על ידי האם במעמד הדיון שהתקיים בפני הצדדים בבית המשפט העליון, לפיה לטענתה היא התכוונה להעביר לבנה רק מחצית הבעלות המקרקעין ולא מלוא הבעלות, כך שעל פי טענה זו, גם על פי גירסת האם, אין מחלוקת שהבן בעלים של לכל הפחות מחצית מהבית וכי מלוא טענותיה הנוגעות לזכויותיה להמשיך להתגורר בנכס, המפורטות בהסכם המתנה בין האם לבן, ממילא יידונו במסגרת הליכי הכינוס והיא תוכל לעלות כל טענה בנושא ולטעון שהנכס צריך להימכר כנכס 'תפוס', יחד עימה.
כמו כן, כמובן שככל והאם תהיה סבורה שההחלטה שתתקבל בכל עניין אחר בנושא, שגויה היא, הרי שממילא היא תוכל לערער ולהשיג עליה בדרכים הקבועים בחוק. מטעמים אלו, בית המשפט העליון קבע כי סיכויי התביעה להתקבל במלואה אינם גבוהים ומאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לזכות האם, ולכן, בית המשפט קבע כי זה אינו אחד המקרים החריגים בהם המוצדקת התערבות ערכאת הערעור.
ההחלטה ניתנה על ידי כב' השופטת רות רונן.